אימהוּת במדינת הרווחה:
השיח והמדיניות של פסילת האימהוּת של נשים מוחלשות
אסתר הרצוג

המאמר עוסק באימהוּת במדינת הרווחה הניאו־ליברלית הישראלית. התחזקותן של התפיסות הניאו־ליברליות אפשרה לצמצם את מדיניות חלוקת הקצבאות, את הפעלת האסטרטגיות שמחלישות אוכלוסיות של נשים, ואת העמקת הפערים החברתיים־כלכליים הן בין גברים לנשים הן בין נשים מקבוצות חברתיות שונות.

סוגיית הפקעת ההורות של אימהוֹת מוחלשות נבחנת במאמר על רקע זה. המחקרים שעוסקים במצבן של אימהוֹת מקבוצות מוחלשות במשטרים ניאו־ליברליים ממעטים להתייחס לקשר בין האיום על האימהוּת ובין מדיניות הרווחה במשטרים אלו. יתר על כן, המחקרים על “השמה חוץ־ביתית” ועל “אימהוֹת חד־הוריות” מתעלמים מתופעת הפקעת ההורות מאימהוֹת על ידי רשויות המדינה ומן השימוש באמצעי כפייה שונים בהליכי הפקעת ההורות והאימהוּת. המאמר מתמקד דווקא בהיבטים אלו ומציע ניתוח ביקורתי של הקשר בין מדיניות ההשמה החוץ־ביתית לפסילת אימהוּת של נשים מוחלשות. מדיניות זו מתבססת בעיקר על השיח כלפי “טובת הילד” (הקודמת לזכות לאימהוּת ביולוגית) וכלפי “מסוגלות הורית”, שני מושגים המבוססים על תיאוריות מעורפלות, ועל האשמת האימהוֹת בסיכון ילדיהן ובהזנחתם. אותה מדיניות משרתת אינטרסים מעמדיים, למשל אלו הקשורים להעברת תינוקות מאימהוֹת מוחלשות לאימהוֹת מקבוצות חברתיות מבוססות יותר, או אלו של מפעילי פנימיות ומוסדות ל״ילדים ונוער בסיכון", הנהנים מתקציבי המדינה. לאור האמור, השאלה המרכזית שבה עוסק המאמר היא: מהו אופיו של הקשר בין מדיניות זו ובין אימהוּת במדינת הרווחה הניאו־ליברלית הישראלית?

המאמר מתבסס על מחקר אוטו־אתנוגרפי ועל מעורבות חברתית מתמשכת (יותר מ־25 שנים) בליווי אימהוֹת חד־הוריות ובסיוע להן במאבקיהן נגד הפקעת חזקתן על ילדיהן והחזרתם ממוסדות או ממשפחות אומנה. כמו כן, המאמר מתבסם על עיון במחקרים רבים מהארץ ומהעולם שעוסקים בנושאו.

מילות מפתח: אימהוּת, מדינת הרווחה, מוסדות רווחה, אימוץ, משפחות אומנה, מסוגלות הורית, טובת הילד

מחקרים מצביעים על קשר בין משפחות חד־הוריות ובין אוכלוסיית הילדים ב״השמה

השמה חוץ ביתית, בעיקר של הרווחה" (שמעוני ובנבנישתי, 2011, עמ’ 5). גם פעילוּוּת שטח מלמדת שזו אוכלוסייה המועדת להתערבות המדינה באמצעות רשויות ולות הרווחה. בעשרות מקרים שליוויתי מקרוב במשך יותר מ־25 שנים - ובמאות מקרים שאליהם נחשפתי בויה במידה פחותה - במאבקים למניעת הפקעת ההורות של אימהוֹת חד־הוּתוריות אוּ או להחזרת ילדיהן

לחזקתן, היו אלו נשים מוחלשות, הן כלכלית הן הן חברתית הות

(סוציו־אקונומיים), הן בין גברים לנשים הן בין נשים מקבוצות שונות (שנקר־שרק, 2010).
ב־2002, הביאה לעלייה ניכרת בשיעורי העוני של משפחות עם ילדים, ובעיקר של משפחות חד־הוריות (הרבסט, 2010).
בשנת 2013 היו המשפחות החד־הוריות בישראל כ־82.42.4 מסך המשפחתות עם ילדים בארץ, ומספר הילדים בהן היה כ־229,000, 8.6% מכלל הילדים בארץ. ${}^1$${}^1$^(1){ }^{1} בראש כ־97%
חוץ־ביתיות, ומהם כ־80% במוסדות רווחה והשאר במשפחות אומנה; 790 מהם הם בני חמש ומטה, כ־4,000 בני 11-6 וכ־6,600 בני 17-12 (וייסבלאי, 2011; טולידוֹנו
דיווחה דליה לב שדה, מנהלת השירות לילד ולנוער בוער במשרד הרווחוחה, ש־ו
במשרד הרווחה, דיווחה ש"בשנה מאומצים במדינת ישראל כמאה ילדים מגיל חודשיים" (הודעות הכנסת, 2017).
שיעור העוני אצל משפחות חד־הוריות הוא 30% (שם), ורובן סובלות ממצוקת דיור.

להגנה או תמיכה" (בנימין, 2014, עמ’ 39). המדיניות שמונעת זכויות חברתיות־כלכליות